הטלפון יכול לחכות (באמת, הוא יסתדר)
Merav Nirשתף
בואו נודה באמת, כולנו היינו שם.
הילדה רצה אליכם עם ציור ביד. "תראו! ציירתי את כל המשפחה!" ואתם עונים "וואו, מהמם!"... בזמן שהעיניים עדיין בוואטסאפ. היא לא צריכה תואר בפסיכולוגיה כדי להבין מה קרה פה. היא ראתה בדיוק לאן הלך המבט.
ויש גם את הגרסה הסלונית: הטלוויזיה דולקת מהבוקר, ובאמצע הסיפור הכי חשוב בעולם, על מה שקרה היום בגן, מישהו עושה "שששש, רגע, חדשות!". בפעם המאה היום. הילד לא שומע את הכותרת. הוא שומע משהו אחר לגמרי: יש דברים יותר מעניינים ממני.
אוקיי, נשמה עמוקה. אף אחד פה לא בא להטיף, וגם אני לא קדושה. רק רציתי לשתף במשהו קטן שגיליתי.
לא צריך מהפכה. באמת.
החדשות הטובות? לא צריך לזרוק את הטלוויזיה מהחלון, לא צריך למצוא פתאום תחביב חדש, ולא צריך לעבור לגור באוהל ביער. מספיק דבר אחד קטן: להניח את הטלפון בצד, כדי שהוא לא ינהל אתכם.
כי כשהטלפון לא ביד, קורה קסם קטן. אתם באמת רואים את הציור. שואלים מי זה האיש עם הכובע הסגול (תמיד יש איש עם כובע סגול). צוחקים מהסיפור על הגן במקום להגיד "מממ, רגע". והילדים מקבלים את המסר הכי חשוב שיש, בלי שאמרתם מילה: אתם הכי מעניינים אותי פה.
זמן נכדה (אצלי זה קדוש)
אצלי זה נראה ככה: פעם בשבוע יש לי יום קבוע עם הנכדה שלי. אני מתכוננת אליו כמו לדייט חשוב, והוא כולו שלנו. והטלפון? נשאר בתיק, וזהו. כולם כבר יודעים שבזמן נכדה אני לא ממש זמינה.
ועכשיו החלק הכי כיפי: מספיק שאני מתיישבת לצבוע בחוברת צביעה, או מדפדפת באחד הספרים שלה, ותוך שנייה יש לי שותפה צמודה. בלי שביקשתי, בלי ששכנעתי, ובלי שהמצאתי פעילות מיוחדת. היא פשוט רואה שסבתא עסוקה במשהו מעניין, וברור שהיא רוצה להיות שם.
מה אני מרוויחה? קשר מיוחד שלא הייתי מחליפה בשום דבר. וכשהזמן שלנו נגמר, אני חוזרת לטלפון. ספוילר: שום דבר לא נשרף.
רגע, יש גם מחקר
מסתבר שזה לא רק תחושה של סבתא. במחקר מאנגליה על יותר מאלף ילדים בני 5 ו-6 גילו שכשהורה צופה בטלוויזיה יותר משעתיים ביום חול, הסיכוי שגם הילד יעשה את זה קפץ בערך פי שלושה וחצי. ילדים, איך לומר בעדינות, מעתיקים מאיתנו הכול.
והנתון שהכי הצחיק אותי: בסקר אמריקאי גדול, ההורים בילו מול מסכים כמעט שמונה שעות ביום, לא כולל עבודה. ובכל זאת 78% מהם היו בטוחים שהם דוגמה מצוינת לילדים. אני לא שופטת, בסקר כזה גם אני הייתי מסמנת כן.
שלושה טריקים קטנים שעובדים אצלי
רגע אחד ביום בלי טלפון. ארוחת ערב, סיפור לפני השינה, רבע שעה אחרי הגן. תבחרו אחד, והטלפון הולך לתיק. הוא ישרוד, אני מבטיחה.
מרימים עיניים. כשמגיע ציור או סיפור, כמה שניות של מבט אמיתי שוות יותר מעשרה "וואו" בחצי חצי. ואם באמת אי אפשר עכשיו, עדיף להגיד "תן לי דקה לסיים, ואני כולי שלך". ואז באמת לסיים.
משאירים פיתיון על השולחן. חוברת צביעה, פאזל חצי גמור, או תמונת קריסטלים שמחכה לעוד כמה קריסטלים. ברגע שהטלפון יורד מהיד, יש ליד מה לעשות. ותניחו לי לנחש: תוך דקה מישהו קטן יצטרף.
בקיצור
אף אחד לא מצפה מאיתנו להיות הורים (או סבים וסבתות) מושלמים, והטלפון בטח לא הולך לשום מקום. אבל כל פעם שאנחנו מניחים אותו בצד, אנחנו מרוויחים בדיוק את מה שבשבילו התחלנו להסתכל בו מלכתחילה: את הרגעים עם הילדים.
ואם בא לכם להתחיל כבר הערב, יש לי לא מעט רעיונות בערכות היצירה של דוארט. ניסיתם? ספרו לי איך היה!
מקורות
